אם שנה א' הייתה כמו להדליק אור בחדר חשוך ולראות מה יש שם, שנה ב' היא ללכת אל הפינות שעדיין נשארו בצל. זו השנה שבה מפסיקים לדבר על "דפוסים מהילדות" במונחים כלליים, ומתחילים להבין מה באמת קורה כשהנפש נפגעת. מה זה עושה לגוף, למחשבות, ליחסים. ואיך בכל זאת אפשר לרפא.
הרבה אנשים מגיעים לשנה ב' אחרי שעברו את שנה א' ומרגישים שהם כבר מבינים את עצמם. ואז הם מגלים שיש עוד שכבה. שכבה שלא רצו לגעת בה, או שלא ידעו שהיא קיימת. זה לא תמיד נעים, אבל זה מה שהופך מטפל רגיל למטפל שבאמת יכול להכיל כאב של אחרים.
מה לומדים בשנה ב' ולמה זה שונה משנה א'?
שנה א' עסקה בהבנת הילד הבוגר, המשפחה הלא מתפקדת, והדפוסים שנוצרו בילדות. שנה ב' לוקחת את זה צעד קדימה ושואלת: מה קורה כשהילדות לא הייתה רק "לא מושלמת", אלא באמת פוגענית? מה קורה כשהיה שם משהו שהיה צריך לשרוד אותו?
התשובה היא שהנפש מפתחת מנגנונים. היא לומדת להתנתק, לפצל, להכחיש. וזה עובד, לפחות בטווח הקצר. אבל בטווח הארוך, המנגנונים האלה הופכים לבעיה בפני עצמם. אדם שלמד להתנתק מרגשות כדי לשרוד, ממשיך להתנתק גם כשהסכנה כבר עברה. אדם שלמד להכחיש כאב, מכחיש גם דברים שהוא צריך לראות.
בשנה הזו לומדים לזהות את המנגנונים האלה, להבין אותם, ובעיקר - לעבוד איתם בצורה שמאפשרת ריפוי. זה דורש ידע על הפרעת דחק פוסט טראומטית ועל הדרכים שבהן היא מתבטאת, אבל גם הרבה מעבר לזה.
מבנה השנה: מהבנת הטראומה לריפוי העצמי
כמו בשנה א', גם כאן יש 30 שיעורים שמחולקים לשני סמסטרים. אבל האווירה שונה. הנושאים כבדים יותר, השיחות עמוקות יותר, ולפעמים יש שקט ארוך בכיתה כי מישהו נגע במשהו שלא ציפה לפגוש.
| קריטריון | סמסטר א' (15 שיעורים) | סמסטר ב' (15 שיעורים) |
|---|---|---|
| השאלה המרכזית | "מה קרה לי ואיך זה משפיע?" | "איך אני מרפא את זה?" |
| מושגי מפתח | דיסוציאציה, טראומה מורכבת, הפיצול | העצמי האמיתי, כפרה, העצמי המקודש |
| מה קורה בפועל | הבנת מנגנוני הגנה, זיהוי סימפטומים | עבודה עם צעדים 6-10, כלים יומיומיים |
| נושאים מרכזיים | פוסט טראומה, התמכרות כתרופה, הזנחה, הפרעות אישיות | סליחה עצמית, קבלה, הערכה עצמית, הרגעה יומיומית |
| צעדי 12 הצעדים | צעדים 4-5 (חשבון נפש, וידוי) | צעדים 6-10 (נכונות, שינוי, כפרה, תחזוקה) |
סמסטר א': להבין מה טראומה עושה לנפש
הסמסטר מתחיל בשיעור על ההיסטוריה של הטראומה. זה אולי נשמע אקדמי, אבל יש בזה משהו משחרר. להבין שמה שאנשים חווים היום - הפלאשבקים, הסיוטים, התגובות המוגזמות - זה לא "חולשה". זה תגובה אנושית שמתועדת כבר מאות שנים. חיילים אחרי מלחמות, ניצולי אסונות, ילדים שגדלו בבתים אלימים. הגוף והנפש מגיבים באותה צורה.
דיסוציאציה: כשהניתוק הציל אותנו
אחד המושגים המרכזיים בסמסטר הוא דיסוציאציה, או בעברית פשוטה - ניתוק. זה מה שקורה כשילד נמצא במצב שהוא לא יכול לברוח ממנו פיזית, אז הוא בורח ממנו נפשית. הוא מתנתק מהגוף, מהרגשות, לפעמים גם מהזיכרון. זה לא החלטה מודעת, זה מנגנון הישרדות אוטומטי.
הבעיה היא שהמנגנון הזה לא יודע מתי להפסיק. אדם שלמד להתנתק בילדות, עלול להמשיך להתנתק בבגרות. פתאום הוא מוצא את עצמו "לא שם" באמצע שיחה, לא מרגיש את הגוף, לא מצליח להיות נוכח ברגע. בשיעורים לומדים איך לזהות את זה, ואיך לעבוד על המעבר "מניתוק לחיבור" - חיבור מחדש לגוף, לרגשות, לרגע הנוכחי.
התמכרות כתרופה לכאב
יש נקודה שחוזרת בסמסטר הזה ומשנה את הדרך שבה מסתכלים על התמכרות. הגישה בטריותרפיה היא שהתמכרות היא לא הבעיה העיקרית - היא תרופה לבעיה. ניסיון נואש להרדים כאב, לברוח מזיכרונות, להרגיש משהו אחר ממה שמרגישים.
כשמבינים את זה, הטיפול משתנה לגמרי. במקום להתמקד ב"איך להפסיק לשתות" או "איך להפסיק להמר", מתמקדים ב"מה הכאב שמנסים להרדים". זה הקשר העמוק בין טראומה להתמכרות שנחקר בסמסטר, וזו אחת התובנות שהכי משפיעות על הסטודנטים.
טראומה מורכבת: כשהפגיעה הייתה מתמשכת
יש הבדל בין טראומה שנגרמה מאירוע חד-פעמי (תאונה, פיגוע, אסון) לבין מה שנקרא טראומה מורכבת. טראומה מורכבת נוצרת כשהפגיעה הייתה מתמשכת, בדרך כלל בילדות, ובדרך כלל מאנשים שהיו אמורים להגן. הזנחה רגשית, התעללות, חיים בסביבה לא צפויה.
הטראומה הזו מסובכת יותר לטיפול, כי היא לא רק "זיכרון רע". היא עיצבה את האישיות, את הדרך שבה האדם רואה את עצמו ואת העולם. בשיעורים לומדים לזהות את הסימנים של טראומה מורכבת, ולהבין למה שיטות טיפול רגילות לפעמים לא עובדות איתה.
הפיצול: כשהנפש נשברה לחלקים
לקראת סוף הסמסטר מגיעים למושג "הפיצול". זה לא פיצול אישיות במובן הקליני, אלא משהו עדין יותר ונפוץ יותר. טראומה יוצרת נתק בין חלקי העצמי - בין הרגש לשכל, בין הגוף לראש, בין מה שאנחנו זוכרים לבין מה שאנחנו מרגישים.
השיעורים על הפיצול מלמדים איך וידוי ושיתוף יכולים לאחות את השברים האלה. איך לחבר מחדש את החלקים שנפרדו זה מזה. זה קשור ישירות לעבודה עם הילד הפנימי, כי הרבה פעמים החלק שהתנתק הוא בדיוק הילד הזה.
סמסטר ב': הדרך חזרה לעצמי
אחרי שסמסטר א' חשף את עומק הפגיעה, סמסטר ב' מוקדש לריפוי. לא ריפוי במובן של "למחוק את מה שהיה", אלא ריפוי במובן של "ללמוד לחיות עם זה אחרת". לבנות עצמי חדש שלא מתכחש לעבר, אבל גם לא כלוא בו.
מהעצמי הכוזב לעצמי האמיתי
אחד התהליכים המרכזיים בסמסטר הוא המעבר מ"עצמי כוזב" ל"עצמי אמיתי". העצמי הכוזב הוא המסכה שבנינו כדי לשרוד. הוא לא "שקר" במובן המוסרי, הוא היה הכרחי. אבל עכשיו, כשאפשר לבחור אחרת, הוא הופך לכלא.
דרך העבודה על צעדים 6 ו-7 בשיטת 12 הצעדים, הסטודנטים לומדים לפתח נכונות אמיתית לשחרר דפוסים ישנים. זה לא קורה ביום אחד. צעד 6 הוא "נכונות להחלים", וצעד 7 הוא לבקש שהפגמים האלה יוסרו. נשמע פשוט, אבל בפועל זה תהליך עמוק שלוקח זמן.
סליחה ככלי ריפוי
מילה שמפחידה הרבה אנשים: סליחה. בשנה ב' לומדים שסליחה היא לא מה שחושבים. היא לא אומרת "מה שעשו לי זה בסדר". היא לא אומרת "אני שוכח". היא אומרת "אני משחרר את האחיזה של העבר בי".
העבודה על צעדים 8 ו-9 עוסקת בכפרה - קודם כלפי עצמנו, ואחר כך כלפי אחרים. סליחה עצמית היא לפעמים הקשה מכולן. להפסיק להאשים את עצמנו על מה שקרה, על איך שהגבנו, על מי שהיינו. זה חלק קריטי בתהליך הריפוי, וזה מקבל זמן והתייחסות רצינית בסמסטר.
הערכה עצמית וטיפול יומי
אחד הדברים שהסטודנטים לוקחים איתם מסמסטר ב' הוא מערכת של כלים יומיומיים. לא מספיק לעבור תהליך עמוק פעם אחת ולצפות שהכל ישתנה לנצח. צריך תחזוקה. צעד 10 עוסק בדיוק בזה - טיפול והרגעה עצמית יומיומית.
בשיעורים לומדים טכניקות של דיבור עצמי פנימי, של הרגעה ברגעי מצוקה, של איך לזהות שמשהו מתחיל להחליק לפני שזה הופך למשבר. אלה כלים שמשרתים לא רק את המטפל העתידי, אלא קודם כל את האדם עצמו. מי שרוצה להעמיק יכול לקרוא על השילוב של 12 הצעדים ומיינדפולנס.
העצמי המקודש: שיא המסע
השיעור האחרון של הסמסטר עוסק במושג שנקרא "העצמי המקודש". זה לא מושג דתי בהכרח, אלא תיאור של מצב שבו כל העבודה - הרגשית, הנפשית, הרוחנית - מתאחדת לכדי שלמות. אדם שמצליח להחזיק את ההחלמה שלו באופן יומיומי, מתוך חיבור עמוק למי שהוא באמת.
זה נשמע גבוה, ואולי זה. אבל אחרי שנה שלמה של עבודה על טראומה, על סליחה, על קבלה עצמית - המושג הזה מקבל משמעות קונקרטית. הוא לא רק רעיון יפה, הוא מטרה שאפשר לשאוף אליה.
איך זה משפיע על היכולת לטפל באחרים?
יש משפט שחוזר בלימודי פסיכותרפיה: "אי אפשר לקחת מישהו למקום שלא היית בו בעצמך". שנה ב' היא השנה שבה הסטודנטים מגיעים למקומות עמוקים בתוך עצמם, ובזכות זה הם יוכלו ביום מן הימים להחזיק אנשים אחרים שנמצאים שם.
מטפל שלא עבד על הטראומות שלו, עלול להיבהל מהטראומות של המטופל. הוא עלול להתנתק, לשנות נושא, להציע פתרונות מהירים מדי. מטפל שעבר את התהליך יודע שאפשר לשבת עם הכאב, שאפשר להכיל אותו, ושיש דרך החוצה גם אם היא לא נראית מיד.
פרטים נוספים על מסלולי ההכשרה השונים ועל מה שקורה בשנה ג' זמינים באתר המכללה.
לסיום: זו לא שנה קלה, וזו בדיוק הנקודה
שנה ב' היא לא חופשה. היא לא "עוד קצת מאותו דבר". היא צלילה למים עמוקים, עם כל מה שזה כולל. יהיו רגעים שירגישו קשים, יהיו דברים שיעלו שלא ציפיתם להם, ויהיה צורך באומץ להישאר בתהליך גם כשמתחשק לברוח.
אבל בדיוק בגלל זה, מי שמסיים את שנה ב' יוצא עם משהו שלא היה לו קודם. יכולת להכיל כאב, שלו ושל אחרים. הבנה עמוקה של מה טראומה עושה לנפש ואיך אפשר לרפא. וכלים מעשיים שעובדים, לא רק תיאוריות יפות.
אם סיימתם את שנה א' ואתם מתלבטים לגבי המשך, או אם אתם בתחילת הדרך ורוצים לדעת מה מחכה לכם בפריסה שנתית - אפשר לקבוע שיחת ייעוץ ולשאול את כל השאלות. בלי לחץ, בלי התחייבות. השאירו פרטים כאן ומישהו יחזור אליכם.
